מיכאלה ונבות מילוא מיכאלה 050-4884940                                                       נבות 050-4884941
		Email: milomn@gmail.com

כשהיינו בצבא, בעת זמן התשלום, הזמן הזה לפני השינה בו "משלמים" על כל הפאקים (המחדלים הקטנים והגדולים) שעשינו משך היום, היינו מקיפים את השירותים ב"אחד על אחד" ואומרים עד צועקים את מחאתנו: "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". כלומר, אין בעיה, תתעללו בנו, אבל שלוש השנים תחלופנה אם תרצו (המפקדים), או לא. עד היום, 28 שנים מאוחר יותר, הוא עוד לא נולד ורק היוצרות התהפכו. המניאק כבר מזמן הפך למלאך שאנחנו מייחלים לבואו והיינו מתים לאיזושהי האטה בקצב המטורף של החיים, כשהעשורים חולפים לנו כמו איזה סרט בהילוך מהיר, אי שם משנות השלושים.
 מהרגע שקמים בבוקר אנחנו עסוקים. רובנו שכירים ושעותינו שוות סכום מסוים ואם אנחנו רוצים יותר, עובדים יותר. מצבם של העצמאים שבינינו עוד יותר גרוע. הבוס הקשוח של העצמאי – הוא עצמו, דורש הרבה יותר מהמנהל האחר שעוד מתחשב ופועל לפי חוקי העבודה של המדינה. וזה כל כך מובן מאליו משום שכולם עושים זאת. עד כדי כך זה מושרש בנו, שאפילו יש לנו נקיפות מצפון, כשאנחנו לא עובדים סתם כך ביום של חול.
 ואין זמן לילדים, לבן/בת הזוג. אין זמן לפעילות גופנית. מישהו זוכר מה זה תחביב? לצאת לסרט, להצגה, לקרוא ספר, לקחת קורס. לנסוע לחופשת סקי? מצחיק מאוד!!! "אני מתפרנס יפה, אין לי טענות. אבל אין לי זמן" אוי כמה שהמשפט הזה מוכר ונדוש. ואז הבריאות מתרופפת בגיל 35. הכרס והטוסיק גואים ואיתם הכולסטרול והסוכר והטריגליצרידים. והשינה כבר לא משהו והרופא נותן תרופות קבועות והשכן חטף התקף ולדודה יש... (לא מזכירים את המילה) והבוקר ניקרתי על ההגה... והאהבה, כן האהבה, טוב נו... אין זמן.
 ואז, יום אחד, אנחנו מגלים שהשנים חלפו ושרוב הזמן אנחנו חיים חלום של מישהו אחר ופתאום נפקחות לנו העיניים ואנחנו מגלים שבעצם גם מתגמלים אותנו רק טיפה יותר ממה שמספיק, על מנת שנחשוש לעזוב. ואנחנו מוסיפים ומגלים שהמערכת מאוד מעריכה אותנו, מעניקה לנו תארים וכיבודים (בד"כ לא כספיים) על מנת שניתן את כל כולנו לחברה/ארגון, "נרביץ" בכיף שעות נוספות, מבלי להתרכז במחיר. אוהו המחיר...
 ובדיוק באמצע שאתה נעשה מודע לכך שאתה מוכר את המשאב היקר לך מכל – זמן, בעבור נזיד עדשים, בא חבר או חברת ילדות ומספרת לנו ש"לאחרונה התחלתי משהו שמאוד מרתק אותי וקשור בבריאות ומאוד הייתי רוצה שתדבר על כך עם שותף שלי". ואתה מריח שמדובר באיזו "פירמידה" (כי כך פנתה אמא של מיכל, למורה של הבן שלך שנפנפה אותה מכל המדרגות) אז אתה עונה בקול אסרטיבי – אין לי זמן.
 רגע רגע רגע. עצור שנייה. לא אמרת שנמאס לך שאין לך זמן? לא אמרת שאתה כבר חולה מלהגשים חלומות של מישהו אחר ומהתפיחות הלא מתגמלות על השכם? יכול להיות שבקצב המטורף הזה והריצה הזו עם כולם, לא עצרת לחשוב על פיתרון? ואתה הרי רוצה פיתרון, אתה מאוד מאוד רוצה שינוי ואתה יודע שאין סיכוי לשנות מבלי לנקוט יוזמה. ובינינו, אולי החברה שפנתה אליך (או החבר, שכן, שותפה לעבודה...) היא היא הפיתרון?
 אכן, שותפיי ואני עוסקים בפיתרון הזה, שמלבד יכולתו להציע מעטפת טכנולוגית המסייעת בבריאות ובניה של חוסן גופני ומלבד היותו דרך ליצירת הכנסה נוספת שבאמת באמת יכולה להיות ההכנסה העיקרית בבית, הוא גם מזון משובח שיש לנו להציע לרעבים לזמן. קוראים לו שיווק רשתי, הוא דרך לבניית נכס מניב והוא מאוד מאוד לא מה שההם חושבים. נכון, ייקח זמן. נכון, יש לזה מחיר ונכון, זה גם דורש השקעה כספית על מנת להתחיל. אבל אתם יודעים מה? בניגוד לבלתי אפשריות האופפת את חייהם של רוב האנשים שכולנו מכירים, הוא מאוד מאוד אפשרי.
 אז עוד לא נולד המלאך שיעצור את הזמן, אבל נולדה הדרך להפכו למתגמל וגם לפנותו לטובת הדברים שאת או אתה רוצים באמת.

הסיפור של ניקן